בישום בהיסטוריה
ניחוחות ובשמים קיימים משחר ההסטוריה, הנה כמה עובדות מעניינות על בישום בימי עבר:
הבושם הראשון שהוזכר בתנ”ך היה מורכב משמן מור, קינמון וקאלמוס מתוק ורק כהני הדת הורשו להשתמש בו.
בתקופות הקדומות המצרים, היוונים, הרומאים העניקו בשמים כמנחה לאלים. הם האמינו כי הבושם מטהר את הגוף האנושי ומקרב אותם לדרגת אל.
במהלך ימי הביניים, צמחים ריחניים שימשו כדי להגן מפני מגיפות, ואילו בשמים אוריינטליים, שהגיעו מארצות המזרח נחשבו כשייכים לעולם התענוגות האינטימיים.
“מי הונגריה” שנוצר בשנת 1370, הוא הבושם הראשון שדומה לבשמים שאנחנו משתמשים בהם גם היום. עד אז בשמים היו בעיקר שמנים ריחניים. נזירים רקחו את הבושם עבור המלכה ההונגרייה אליזבת והגו את הרעיון להוסיף אלכוהול לבושם כדי להעצים את אפקט הריח.
למלך לואי ה-16 היתה בעיית הגיינה קשה, הוא פחד ממים ומספרים שבכל חייו התקלח רק 3 פעמים. מצד שני הוא כנראה היה המלך הריחני ביותר בהסטוריה וארמון וורסאי הדיף ניחוחות כל השנה, עד כדי כך שהחצר הארמון כונתה “החצר המבושמת”. לואי ה-18 החזיק בחצרו בשם פרטי שרחק עבורו בושם שונה לכל יום בשבוע.
נפוליאון נהג להשתמש ב-60 (!) בקבוקים של תמצית יסמין אבסולוט בשנה. זה בנוסף ל-50 בקבוקי הבושם ה”רגיל” שהוא היה גומר בכל חודש. בושם עם תמצית רוזמרין שנרקח משיחי הבר באזור קורסיקה.
עם תקופת הנאורות (המאה ה-18) הגיינה חזרה סוף סוף לאופנה ונשים גילו שהן יכולות להשתמש בבושם כפריט אופנתי וכאמצעי פיתוי.
בעידן המודרני ועם גילוי המולקולות הסינתטיות בשמים הפכו לתעשייה אדירה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, בכל שנה מושקים אלפי בשמים חדשים מעולמות המיינסטרים ומעולם הנישה ההולך וגדל.