זיכרונות מאפריקה – חגיגת עשור לניחוח BAL D’AFRIQUE
10 שנים לאחר השקת הבושם בל ד’אפריק מבית BYREDO נפגשה צלמת האופנה המוערכת ויווין ססן עם בן גרהם הבעלים של BYREDO לשיחה על ניחוחות וזכרונות.
סדרת הגלויות שיצרה ססן באפריקה מלווה את השקת הבושם המסעיר
ויוויאן: מוזר שעד היום לא היית באפריקה.
בן: מעולם לא הייתי באפריקה, למרות שאבי גר שם.
ויוויאן : זה דורש תיקון… מה אביך עושה באפריקה?
בן: הוא למד במוזמביק והיה בטנזניה ובקניה, למעשה עשה את התזה שלו על נוודים בשבט המסאי. הוא הוציא ספר בנושא, ואני זוכר איך הוקסמתי מהתצלומים של המסאים. זה היה הטעם הראשון שלי מאפריקה. גדלתי עם אמא שלי, וכשהייתי בן 18, אמי נתנה לי את היומנים של אבי לקרוא. יכולתי לקרוא על התקופה בה אבי חי וטייל באפריקה.
זו הייתה דרך מדהימה להכיר את אבי, אבל זה גם עורר במוחי תמונה מאוד חיה של מהי אפריקה וממש הוקסמתי ממנה. הניחוח של בל ד’אפריק היה סוג של הרחבה של אותם זיכרונות ראשוניים. זה קצת מוזר, בהתחשב בכך שמעולם לא הייתי שם. אבל בל ד’אפריק הפך למכתב האהבה הזה לאפריקה, על המקום המדהים הזה, בו מעולם לא הייתי.
ויוויאן : אולי כבר לא כדאי לך לנסוע, לא להרוס את הפנטזיה.
בן: לא, אני חייב להיות שם. גדלתי בפרברי שטוקהולם, והיו לי חברים רבים ממוצא אפריקני, דור ראשון מהגרים מניגריה, מגאנה, סנגל ואתיופיה. כל כך הרבה פעמים תכננתי את המסע לאפריקה, ותמיד הוא התבטל ברגע האחרון. ספרי לי על הנסיעה הראשונה שלך לאפריקה.
ויוויאן: הייתי בת שנתיים כשאבי ואמי נסעו לראשונה לקניה. גרנו שם כשלוש שנים ושני האחים שלי נולדו שם. גרנו בכפר קטנטן ליד אגם ויקטוריה. אבי עבד כרופא בבית החולים היחיד שהיה באזור, ופעם בחודש הוא היה יוצא לכפרים לטפל בחולים. היינו נוסעים שעות ואז מגיעים לאיזה בית ספר בכפר קטן, באמצע שום מקום. כל החולים, אמהות וילדים, התכנסו מתחת לאיזה עץ גדול וחיכו לאבא שלי. בגיל 6 חזרנו להולנד. אבל החוויות האלה צרובות אצלי בכונן הקשיח.
בן: ומתי חזרת אחרי זה?
ויוויאן: כעבור עשר שנים, בגיל 16, נסענו שוב כל המשפחה. זה היה כמו להגיע ליקום מקביל, מאד אמוציונלי. לא הצלחתי להתחבר שוב לאפריקה. המהפך קרה בשנת 2000, כשהכרתי את הוגו, כיום בעלי. הוא נולד בזמביה וגדל בטנזניה.
בן: את חושבת שהחיבור שלכם קשור בזיכרונות משותפים?
ויוויאן : כן, מאוד. אפריקה קישרה אותנו מייד. אנחנו ביחד כבר 20 שנה ומטיילים שם לעיתים קרובות. יש לנו שם חברים, ואנחנו מנסים לבלות שם כמה שיותר”.
בן: הרבה מהעבודות שעשיתי, בחנו את הקשר בין ריח לזיכרון. הרגשתי באמת שלריח יש את היכולת לעורר רגשות ולהעביר אותך מייד אל העבר ולזיכרון. עכשיו כשאת נוסעת לאפריקה לעיתים קרובות, את מרגישה עדיין את הקשר לזכרונות ילדות?
ויוויאן : בהחלט. יש ריחות מסוימים שמעבירים אותי בחזרה מייד. ריח של שריפת עץ למשל. או ריח מסוים של אדי מנוע ולהיות באוטובוס עם הרבה אנשים בחום.
בן: אני מנסה להסביר לאנשים שזה קשור לניחוחות מסוימים מאד, אבל בעצם זה קשור למקום. אמא שלי מהודו והיינו מטיילים שם המון. הודו היא סביבה מסעירה עבור ילד מאירופה – זה כל כך חושני, עמוס ברעשים ואנשים וריחות. אפילו ריחות הזיהום, כן, גם הריחות האלה, הלחות, צפיפות האנשים בחללים קטנים, ריחות מוכרים, אם כי לא תמיד נחשבים.
ויוויאן: בעיניך אלו ריחות מושכים?
בן: כן, ריחות מושכים, הם הפכו להיות חלק ממני.
ויוויאן : ריח גם גורם לנו להרגיש בטוחים או לא בטוחים. למשל דטול, חומר חיטוי – מעורר אצלי מייד זכרונות עזים שקשורים באבא שלי. הייתי הולכת לבקר את אבא שלי במחלקה, שהיתה מלאה באמהות וילדים, ובאוויר עמד ריח חזק של דטול.
זה ריח ספציפי שנקשר למקום.
בן: מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית, לדעתי ריח וזיכרון קשורים זה לזה. את מסכימה עם זה? האם ריח הוא כמו צילום עבורך, מעורר זכרונות?
ויוויאן: מגיל צעיר מאוד, כל הרעיון של להסתכל על העולם ולהכיר ולראות דברים שמרגישים חשובים לי. אני חושבת שסוג האור והצבעים שהם כל כך ספציפיים לאפריקה, וגם במדינות משווניות אחרות כמו הודו, השפיע עלי. האור באפריקה כה פריך והצללים כל כך חזקים, וזה נכנס לצילום שלי.
בן: כן, אני יכול לראות את זה.
ויוויאן: אני זוכרת את האמהות והילדים מחפשים מחסה מפני השמש מתחת לעץ, והצללים שהעלים היו מטילים על בגדיהם ועורם; זה משהו שהעניק לי השראה בהמשך הצילום שלי, סוג כזה של איכות גרפית, צורות וצבעים.
בן: מתי הבנת שההשתקפויות שלך ייחודיות? יש לך גוף כל כך גדול של עבודה שקשורה לאפריקה, מתי זה התחיל להיות חלק מהסיפור שלך?
ויוויאן: זה התחיל בשנות האלפיים, כשהתחלתי לנסוע שוב לאפריקה עם הוגו. התחלנו בדרום אפריקה, והיינו מסוקרנים מהעיירות – פשוט רציתי לבקר בעיירות כל הזמן. זה הזכיר לי את הכפר בו חייתי, הכול היה כל כך תוסס. ב-2004 נסענו למזרח אפריקה והראנו אחד לשני את מקומות ילדותנו. נסענו לבקר בכפר ילדותי ולפגוש את האנשים שעדיין הכרתי. טיילנו סביב אגם ויקטוריה וזה היה הרגע בו משהו התרחש תוך כדי צילום. במסעותיי הקודמים לעיירות, תמיד צילמתי בסגנון תיעודי. רוב הדימויים מאפריקה שהופיעו בתקשורת המערבית היו בסגנון נשיונל ג’יאוגרפיק, או תמונות על רעב או איידס, צילום שחור-לבן מגורען. אני יודעת שזה נשמע נאיבי, אבל לדעתי, אפריקה הייתה צריכה להיות מוצגת באופן תיעודי. ובכל זאת איכשהו, כשחזרתי למקומות ילדותי, התחלתי לעשות צילום מסוג שונה – ביימתי את האנשים, איפשרתי להם להיות אישיים וסובייקטיביים יותר. בטיול הזה היו לי חלומות עזים מאוד בלילה וכל זיכרונות הילדות חזרו. הייתי מתעוררת ומשרטטת רעיונות לתוך המחברת שלי, רעיונות סוריאליסטיים שהושפעו מהחלומות שלי. אתה יודע, כשאתה ילד עדיין יש לך חשיבה קסומה, שבה אתה משלב דברים שאינם אמיתיים. זה היה סוג של קליק – לפתע המצלמה שלי הפכה לכלי שיכול לחבר אותי מחדש עם זיכרונות העבר שלי.
בן: מה שאת מתארת מתחבר מאד לעבודה שלך. את מבינה שיש לי זיכרונות ילדות של משהו שמעולם לא ראיתי? לכן העבודה שלך באמת מדברת לבדיוני, לחלום שלי. איכשהו, זה מהדהד אותם בדרך יפה מאוד.
ויוויאן: זה אינטואיטיבי, קשור לתת מודע.
בן: יש איכות מופשטת בצילום שלך, משהו שקרוב יותר לאמנותי מאשר לריאליסטי. הדימוי של חלום הוא דרך יפה לתאר אותו – הוא חי ורגשי ומופשט. אני עובר על כל מה שאבא שלי שלח מאפריקה, גלויות שהיו מעין דרישת שלום, ואני מוצא בהם יופי – באותנטיות, בצבעוניות. זה מופיע גם אצלך.
ויוויאן: בילינו כמה חודשים בטנזניה. קרוב לעיירה שבעלי גדל בה יש חנות הודית ותיקה בשם Shah Enterprise שמוכרת מזכרות. מנהל החנות, בשנות ה -80 או ה-90 לחייו, הכיר את בעלי מילדותו. הלכנו לבקר בחנות ומצאתי ערימת גלויות ישנות, קניתי כמעט את כולן. כשיצאתי, ראיתי חבורת ילדים יושבת בכניסה וחשבתי בספונטניות לתת להם לצייר על זה, כדרך טובה להעסיק אותם! זה לא היה מבוים ולא מתוכנן, לגמרי ספונטני. היו לי עפרונות בתיק, כי לעיתים קרובות גם אני מציירת על צילומים שלי. באותו רגע בכלל לא חשבתי שאעשה עם זה משהו.
בן: אני מרגיש בר מזל שאנחנו יכולים להציג את הדימויים הללו. אפילו לראות איך ילדיי – שהם בני 11 ו-5 – מגיבים לתמונות האלה. יש בהן כוח. אני תמיד מדמיין שבאפריקה קיימת רוח יצירה ייחודית, שאי אפשר למצוא במקומות אחרים בעולם. את מסכימה איתי?
ויוויאן: אני לא בטוחה שזה שונה מאוד ממקומות אחרים בעולם. אם אתה מסתכל על תרבויות שונות לאנשים תמיד יש נטייה לעשות דברים יפים; לשנות את המחשבות, הדימויים והחלומות שלהם לאובייקטים, פסלים או כל מה שנוח להם. מה שאני אוהבת באפריקה היא התרבות המונפשת שמעלה חיים נורמליים מאוד; למשל הדרך שבה הם משתמשים בשיר, ריקוד ותיאטרון לביטוי רעיונות וסיפורים.
בן: פרויקט הגלויות הפך לפרויקט צדקה.
ויוויאן: הצדקה מנוהלת על ידי סבתם של הילדים שעזרו לצייר את הגלויות הללו. היא נולדה בטנזניה, יתומה שגדלה עם נזירות. עכשיו, בשנות ה -80 לחייה, היא אישה מכובדת מאוד. היא הייתה אחת הנציגות הראשונות בבתי הפרלמנט בטנזניה והיא עשתה עבודה מדהימה למען הענקת השכלה לנערות צעירות. בעבר, כשתלמידות בית ספר צעירות היו נכנסות להריון, אסור היה להן להמשיך את הלימודים ולעיתים הן גורשו מהבית. היא דאגה לבתי מחסה וטיפחה אותן. חשבתי שיהיה נחמד להעניק לה את התרומה, דווקא כי היא פועלת מתחת לראדאר.
בן: אני מאמין בחיבור בין פרויקטים לאנשים באזור. למרות ש BAL D’AFRIQUE הוא חגיגה אדירה של התרבות והחלומות האפריקאים, צריך להכיר ולהבין שיש גם קשיים וניגודים תרבותיים שרוחשים מתחת לשטח. איזה חוויות העברת לבן שלך על אפריקה?
ויוויאן: נטענו בו את זרע האהבה לאפריקה. הוא היה בן שנה כששהינו שם כמה חודשים; הוא למד ללכת על אדמת אפריקה. זה משהו שאנחנו מוקירים. חשוב מאוד לראות כיצד אנשים בתרבות אחרת לגמרי חיים. הוא אוהב את זה שם והוא רוצה לחזור.
בן: בן כמה הוא עכשיו?
ויוויאן: בן 11.
בן: גיליתי שבתי, שהיא גם בת 11, הרבה יותר בוגרת ומודעת מכפי שציפיתי.
ויוויאן: כן זה מטורף וזה נכון.
בן: יכול להיות שהוא הבין את הזיכרון שלו על אפריקה דרך הדימויים שלך?
ויוויאן: הוא לא ממש מתעניין בצילום שלי! אותו מעניינים רק בעלי חיים! הוא מחובר יותר לטבע ולחיות בר, יודע הכול על נמרים ופילים ועל החרקים הזעירים ביותר. כשהיה צעיר יותר שמנו לו סרטים תיעודיים של חיות בר עם דייוויד אטנבורו, אז אפשר לומר שטיפחנו את זה. הוא רוצה להיות ביולוג כשייגדל, או לפחות ולוגר (וידאו בלוגר).
בן: זה נראה לי תקף לגבי כל הילדים בני ה-11.
ויוויאן: אולי הוא יכול לעשות בלוגים על חיות בר, נחכה ונראה.
בן: ואת? האם תמשיכי לחקור את הזכרונות שלך מאפריקה?
ויוויאן: אני מקווה שכן. אני שוקלת מה לעשות הלאה ובהחלט אמשיך לחזור לאפריקה.
בן: זה מקום כל כך עשיר ורב-פנים. וגם הבושם, בל ד’אפריק, נבנה כך; אפריקה היא מקור אינסופי להשראה ורגש.
